סרט תורכי
גם היום, אחרי עשרים וחמש שנה, אני מתרגשת כשאני נזכרת ביום שבו החלטתי שאני שמה פס על העולם והולכת עם הלב שלי – הולכת עם רחמים ופותרת את הנושא הדתי-לא דתי שמפריד בינינו. רציתי רק אותו.
לא הייתה לי נוסחה. דיברנו על כך המון. אמרנו שמתוך אהבה, כבוד, הבנה ואמפתיה נפתור יחד הכל, דבר-דבר.
קפצנו למים, ויצאנו לדרך.
ההורים שלי היו בהלם. הם לא הסכימו לשמוע בכלל. אימא שלי לקחה את זה אולי קצת פחות בחומרה, אבל אבא שלי לא הסכים לשמוע בשום פנים ואופן. הפריע לו שרחמים הסתובב איתי עוד כשהיה לי חבר דתי, מישהו שהייתי אמורה להתחתן איתו. הוא לא קלט ש"הפושעת האמיתית" הייתי אני.
נקלענו לסרט תורכי. ממש. מלחמה ענקית, כל בני המשפחה היו מעורבים בדרמה. בכי, דמעות, סצנות, הכל היה שם.
במשך התקופה הסוערת ההיא נפרדתי מרחמים לא פחות מאשר 21 פעמים, עד שהחלטתי סופית. הפחדים שלי היו עצומים, הספקות לא הרפו – ואחרי 21 פרידות וחזרות, בסוף הבנתי שהאהבה יכולה לנצח.
לרחמים הייתה סבלנות אינסופית לתהליך המתיש שעברתי והעברתי אותו, והוא תמיד חיכה לי.
דיברנו בלי סוף על העתיד, והחלטנו יחד שהאהבה וההבנה והרצון הטוב להיות ביחד יפתרו הכל. הוא יבוא לקראתי, אני אבוא לקראתו.
רחמים היה מוכן לקבל על עצמו את הדברים שהיו חשובים לי – שחינוך הילדים יהיה בדרך של בני עקיבא, על זה לא הייתי מתפשרת לעולם. זה מה שרציתי וזה לא הטריד אותו, הוא אמר שזה מקובל עליו.
את נושא שמירת השבת הוא גם היה מוכן לקבל על עצמו, וכמובן את נושא הנידה.
בכל היתר, השארתי לו חופש אמיתי ומלא.
אני תמיד אומרת לאנשים שמגיעים אליי, לאלה שמחפשים בני זוג פוטנציאליים ולא מבינים למה זה לא קורה להם: לאהוב את בן הזוג זה לא לאהוב את מה שאת אוהבת – זה לאהוב את מה שהוא אוהב, ולהפך.
אני כיבדתי את מה שהוא אוהב והוא כיבד את מה שאני אוהבת – וככה הצלחנו לחיות, להקים משפחה, וככה אנחנו יכולים להתקיים כזוג עד היום.
הסיפור של רחמים ושלי הוא הדוגמה הכי טובה שאני יכולה לתת לאיך שני קצוות מתחברים, איך עושים פשרות, איך הולכים אחד לקראת השני. ואני ממשיכה לחפש הזדמנויות לספר על זה – בגאווה.
כמו שאמרתי, החיים יחד על פי העיקרון הזה הם לא קלים. יש מחירים. יש התמודדויות. אבל השכר עצום.
התמורה אדירה: לחיות באהבה, לממש אותה, לאהוב ולהיות נאהבת, לתת דוגמה של קשר זוגי אוהב לילדים. מי צריך יותר מזה?