הסיפור של ניצה ושמואל

מדובר על סיפור אהבה באמת יוצא דופן בין שני אנשים מדהימים, ניצה סקולניק ושמואל שעיה, שלימים נהיו חברים מאוד קרובים שלי, ממש כמו משפחה.

וכך זה התחיל.

שמואל היה אז גרוש בשלהי שנות ה-50 שלו. הוא עסוק מאוד בעבודה שלו כבעלים של חברת תוכנה בשם ardix, אך מוצא זמן להרצות בהתנדבות ב"אקדמיה להורים".

אני, כאימא ל-6 ילדים שתמיד צמאה ללמוד עוד משהו ולקבל עוד טיפ לחיים, הייתי מרותקת לכל הרצאה והרצאה שלו והקפדתי תמיד להיות נוכחת בכולן.

לאחת מהן הוא הגיע עם בחורה בשם ניצה. בשנייה הראשונה שראיתי אותה, היא מיד תפסה לי את העין. אישה כזו לא רואים כל יום.

היא לבשה סארי ססגונית, הייתה לה טיקה על המצח, היה בה משהו מיוחד, משהו כובש, משהו שובה לב. אי אפשר לשים על זה את האצבע, אבל התחושה הייתה שהיא פיזרה סביבה מעין הילה עם המון אור ושמחה. בקיצור, צריך לראות אותה בשביל להבין על מה מדובר.

הגלגלים שלי במוח מיד התחילו להסתובב ותהיתי מה היא עושה אתו, הרי ראיתי את שניהם נכנסים יחד להרצאה ומשוחחים ביניהם. מה הקשר ביניהם? אולי יש פה מצב למשהו רומנטי???

מתברר שהוא פגש אותה כדי לאסוף ממנה איזו חבילה שהביאה מחוץ לארץ עבור בתו. לא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת, וניצה בסך הכל הייתה מעין שליחה של אותה חבילה שהביאה בעקבות בקשה של חבר משותף.

לאחר ששוחחו כמה דקות, שמואל הבין שהיא עבדה בתחום החינוך וזה מיד עניין אותו כי בדיוק על זה הוא מרצה. לכן שאל אותה אם היא רוצה לבוא לשמוע את ההרצאה שלו, שגם היא בנושא חינוך, והיא הסכימה בספונטניות.

וכך בלי שום תכנון מראש, היא הצטרפה אליו ברכב ונסעה אתו להרצאה מאזור המרכז לבאר שבע.

במשך כל ההרצאה העיניים שלי פזלו אליה ואליו, וחזרה אליו וחזרה אליה. בקושי הצלחתי להתרכז, היה בה משהו מיוחד, והיא פשוט ריתקה אותי. הייתי חייבת להכיר אותה.

בסוף ההרצאה ניגשתי לשמואל ואמרתי לו: "זו תהיה אשתך!"

הוא הגיב בגיחוך ולא הבין מאיפה "נפלתי" עליו. מבחינתו לא היה שום סיכוי! "ברגע שתשמעי את סיפור החיים שלה, תביני למה זה כל כך אבסורדי".

לא הבנתי על מה הוא מדבר. זה ממש הטריד אותי ואמרתי לעצמי שאני חייבת להרים אליו טלפון ולשאול למה הוא התכוון. לא עברו כמה ימים, וכבר קיבלתי ממנו מייל עם כתבה על ניצה, בה מראיינים אותה על הספר המטלטל שכתבה בו היא חושפת בלי שום צנזורה את כל מה שעברה בחיים.

הספר "שלום לך מסה הקטנה" נכתב בעקבות מסע אליו יצאה בגיל 52 לבדה להודו, שם היא מישירה מבט אל הילדה הפגועה שבה, שעברה התעללות מינית ע"י אחיה, אביה וסבה. תוך כדי מפגש עם נופיה הקסומים של הודו, צבעיה, ניחוחותיה – ובעיקר אנשיה – היא מתפייסת עם רוחות הרפאים של עברה ומוצאת תשובות לשאלה 'מי אני?'.

וזה לא הכל...

מסתבר שהיא התחתנה כמפלט לבריחה מהמשפחה המתעללת, הביאה עם בעלה תשעה ילדים, כשאחת מהתינוקות שלהם נפטרה. היחסים עם הבעל לא היו טובים, ובליל הסדר היא עשתה צעד אמיץ וקמה ועזבה אותו יחד עם שמונת ילדיה.

אחרי שקראתי את הכתבה הזו עליה, עוד יותר התחברתי אליה, ולמרות שהחלפנו בינינו רק כמה מילים, הרגשתי שאני ממש קרובה אליה. כיוון שהכרתי את שמואל היטב וידעתי איזה אדם טוב ומיוחד הוא, הרגשתי בליבי שרק הוא יכול להתאים לה כמו כפפה.

במהלך הזמן ניצה ואני התקרבנו וכל העת "טפטפתי" לה שהיא ושמואל צריכים להיות ביחד. היא הייתה לבד 22 שנה ולא העלתה על דעתה בכלל לפתוח בזוגיות חדשה. הוא מצדו עבר נישואים שהסתיימו בגירושים, וגם לא שש להתחיל זוגיות חדשה בחיים.

בשלב הזה הם כבר היו מיודדים, אך לא בכיוון רומנטי בכלל.

עם הזמן עבודת השכנוע שלי עשתה את שלה והם לקחו את היחסים שלהם לכיוון רומנטי. הם יצאו יחד לשיט, שם הוא הציע לה נישואים, ומשם הכל היסטוריה...

הייתה להם חתונה כל כך שמחה עם המון אורחים, הקהל לא הפסיק לבכות מהתרגשות.

ניצה

אחרי 22 שנה שהייתי לבד ואחרי כל מה שעברתי, לעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי שוב בזוגיות, ובטח לא בזוגיות כזאת. זאת פשוט אמנות מה שקורה בינינו ואיך שאנחנו מסתדרים יחד. אהבה מיוחדת במינה.

אצלי ואצל שמואל, אחרי שחווינו כל כך הרבה דיכוי, אנחנו מבינים שאהבה אמיתית היא שאני מובילה את בן זוגי למקום שבו הוא רוצה להיות, ולא למקום שאני רוצה שהוא יהיה.

בעניין הזוגיות, ההדגשה היא התקשורת ביני לבין שמואל, ההחלטה שאני לא שותקת יותר ומבינה שזוגיות זו אומנות כמו כתיבה, ריקוד או כל יצירה אחרת.

העניין הוא לתת ללא ציפייה, מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר.

שמואל

אחרי נישואים שהסתיימו בגירושים, לא חשבתי שאפתח פרק נוסף בחיים – ודאי לא בגילי, ובטח לא באושר הגדול שאני נמצא בו היום, ביחס, בשמחה, בפרגון ובהכלה.

לא תיארתי לעצמי שאצליח ככה לאהוב אישה כמו שאני אוהב את ניצה. אפילו כשהיא יורדת במשקל, אני מתלונן על כך שעכשיו יש לי "פחות ניצה".

אם אנשים במקרה כזה הצליחו למצוא אהבה כזו גדולה ולקחת את ה'אין' ולהפוך אותו ל'יש' הכי-הכי, אז יש תקווה לכולנו.

ניצה ושמואל הם דוגמה לזוג שמחובר אחד לשנייה באופן הכי אותנטי שיש. יש להם מכנה משותף מאוד גדול והוא ההתנדבות לקהילה.

ניצה, שעובדת כמטפלת משפחתית וגננת, מוצאת זמן גם להרצות על סיפור החיים שלה רווי האלימות המשפחתית בפני קבוצות רבות בבתי סוהר, בתי משפט, אוניברסיטאות, מרכזים לנפגעות תקיפה ועוד, כשחלק מההרצאות הללו הן בהתנדבות.

בנוסף, שמואל מחזק אותה ותומך בה לעשות את מה שהיא רוצה ואוהבת, ובזכות זה היא מעצימה את עצמה ונשים נוספות בכל מיני דרכים, למשל מוציאה טיולי נשים להודו ולנפאל כחלק מתהליך שינוי וריפוי ומלווה אותן באופן אישי יחד.

גם שמואל מקדיש חלק לא מבוטל מזמנו להרצאות במסגרת האקדמיה להורים, וזהו תחום שמחבר ביניהם ומחזק את הקשר כל פעם מחדש.

בחתונה שלהם, הבן של ניצה, נתנאל, אמר את הדבר הכי יפה שמסכם בצורה הטובה ביותר את היחסים שלהם: "יש צדק בעולם".