הסיפור האישי שלי – הראלה ישי

22 שנה אני מתעסקת בתחום השידוכים, ו-21 פעמים נפרדתי מהגבר שלימים נהיה לבעלי – וכמעט פספסתי את אהבת חיי.

הרגע שהתאהבתי בו היה מסובך. הייתי סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. למדתי כלכלה ומנהל עסקים, עבדתי בניקיון כדי לממן את הלימודים ובדיוק הכרתי מישהו, בחור דתי שסיים תואר בהנדסת כימיה, בחור מקסים. לכולם חוץ ממני היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שנתחתן.

באחת המשמרות שלי בהן עבדתי בניקיון כסטודנטית, הופיע בחור בשם רחמים. שם המשפחה הקודם שלי הוא רחמים, והעובדה הזו מיד משכה את תשומת לבי. הוא הגיע לשם, וברגע שהוא עבר את המפתן, הרגשתי כאילו מישהו הדליק את כל הפלורוסנטים. זה נשמע כמו קלישאה, אבל ממש כך הרגשתי.

נפתח בינינו דיאלוג. אמרתי לו ששם המשפחה שלי הוא רחמים – והחיבור היה מיידי. לפני שהכרנו בכלל, הוא כבר עזר לי לסיים לנקות את המשרד שבו הוא עבד בעצמו כמהנדס מכונות.

אחר כך יצאנו יחד לאכול משהו ותוך זמן קצר נהיינו ידידים מאוד-מאוד טובים, אבל לא יותר מכך. למה? ובכן, בגלל שהוא היה אדם חילוני ואני אדם דתי, היה לי ברור שאת הבית הזוגי שלי אני בונה רק עם אדם דתי. כל אופציה אחרת לא הייתה קיימת מבחינתי. לא היה מה לדבר על זה בכלל. נ-ק-ו-ד-ה.

מאחר שהוא כל כך מצא חן בעיניי, וכאמור, לא אפשרתי לשום דבר בינינו להתפתח, הייתי מוכרחה לעשות עם זה משהו. אז פשוט הכרתי אותו לכל החברות שלי. שדכנית זה אופי. זה טמון בדי-אן-איי שלי מילדות.

עשיתי את זה מאז שהייתי בתנועת בני עקיבא בנעוריי. חלק מהמדריכים שלנו – אני חיתנתי. וגם אחר כך המשכתי לשדך לכולם. אז גם לרחמים ניסיתי לשדך. זה היה טבעי מבחינתי.

נצמדתי לאותו חבר דתי שלי (בעצם כבר עמדתי להתחתן איתו!), ופשוט הכרתי את רחמים לכמה חברות שלי. ואז קרה דבר מעניין שחזר על עצמו שוב ושוב.

כל מי שיצאה איתו התקשרה אליי יום למחרת לדווח איך היה, ושמעתי שוב ושוב בדיוק את אותו טקסט: "הראלה, הוא כזה מקסים, הוא מדהים באמת. מצא חן בעיניי מאוד. רק יש בעיה קטנה – כל הערב הוא ישב ודיבר עלייך. מה את שולחת אותו להכיר אותי, תצאי איתו את בעצמך!"

כך אחת, ועוד אחת, ועוד אחת.

לא הבנתי מה קורה. האם כל החברות שלי השתגעו?

אמרתי להן: "תשמעו, בנות, הוא לא דתי, זה לא בא בחשבון. אנחנו רק ידידים טובים."

אבל הלב דיבר אצל שנינו. דיבר ובגדול.